בשילוב עם שלנו “שותפים באכפתיות” תוכנית במימון UJA-Federation of New York, ה-Y יציג ראיונות משישה ניצולים מקומיים כדי להבין טוב יותר את הסיפור של כל אדם. ראיונות אלו יוצגו בגלריה המשכן העברי “חווה זמן של מלחמה ומעבר לכך: דיוקנאות של ניצולי שואה רוחניים”. הגלריה תיפתח ביום שישי ה-8 בנובמבר.
פרדי זיידל גר בוושינגטון הייטס. דרך היוזמה הזו, הוא למד עוד על ה-Y ומתכנן להיות חבר במרכז למבוגרים חיים ברווחה @ ה-Y.
פרד זיידל(פסל מאת פיטר בולו: WWW.PETERBULOW.COM)
אחרי ליל הבדולח, בני הזוג זיידל הבינו שכבר לא בטוח להישאר בגרמניה ולכן החליטו לפנות לסוכנות יהודית בברסלאו כדי להתחיל בהכנות לעזיבה. היה ארגון יהודי שפעל ללא לאות לעזור ליהודים לצאת מגרמניה. העדיפות הראשונה של הארגון הייתה סיוע בהוצאת אסירים ממחנות ריכוז, שהייתה משימה יקרה מאוד מכיוון שממשלת גרמניה לא נתנה לאסירים לעזוב את המחנות אלא אם כן הצליחו להפיק כרטיס הלוך ושוב מחוץ למדינה. הוריו של פרדי קיבלו מברק בבית הכנסת שלהם בשבת בבוקר במהלך השירותים של הסוכנות הזו, ציינו כי הסוכנות מצאה עבורם כסף לעזוב את גרמניה וכי עליהם להגיע מיד. לסוכנות היה מספיק כסף כדי להציל את הוריו של פרדי, סַבתָא, ואחד מאחיו, הורסט. אחיו הבכור של פרדי, רודי, יישלח לברלין להתארח אצל משפחה בין-דתית בתקווה שיקבל תצהיר לנסוע לאמריקה. למרות זאת, רודי לעולם לא יגיע לאמריקה; בזמן שהיה בברלין, הוא נאסף מהרחוב ונשלח לאושוויץ.
שנות ה-90 גילו שה-Y חוזר להרחיב תוכניות שהיו מוקד מוקדם של הארגון 1939, המשפחה עזבה את Bremerhaven, גרמניה והגיע לשנגחאי כעבור חודש. לאחר הירידה מהסירה, בני הזוג זיידל נלקחו לגטו שאורגן על ידי הקהילה הספרדית המקומית. פרדי זיידל נולד במאי 1, 1941 בשנחאי, חרסינה. בזמן שנגחאי, הוריו של פרדי ניסו להתפרנס מלעשות כל שביכולתם כדי להרוויח כסף. התנאים היו גרועים והקשו מאוד על מציאת עבודה. הגטו של 25,000 אנשים ניזונו ממטבח קהילתי שמומן גם על ידי הקהילה הספרדית המקומית. בגטו היה בית כנסת אחד, אשר נבנה על ידי יהודי רוסיה. בית הכנסת נודע בשם אהל מוישה ובית הכנסת הזה עומד על תילו עד היום.
היהודים שחיו בגטו שנגחאי שוכנו במחסנים שחולקו ל 10 חדרים. כל חדר סיפק מחסה ל 28 אֲנָשִׁים. לא היו חומות; זה היה רק חדר אחד גדול עם מיטות קומותיים. אמו של פרדי הייתה משתמשת בתא מטען ובמפה כדי להכין שולחן לארוחות שלהם. התנאים לא היו סניטריים במיוחד. לדוגמה, השירותים היו בערך 150 במרחק מטרים מהחדר, אז משפחת זיידל הייתה מחזיקה סיר מתחת למיטה למקרה שיאלצו ללכת לשירותים באמצע הלילה. בבוקר, הם היו לוקחים את הסירים שלהם לשירותים כדי להשליך את הפסולת. היו שתי מקלחות קהילתיות, אחד לגברים ואחד לנשים; זה לא איפשר שום פרטיות. בְּעֵרֶך 3000 אנשים מתו מתת תזונה ותנאים לא סניטריים. פרדי נזכר שאסור היה לך לצאת מהגטו ללא אישור מיוחד מהמפכ"ל.
לא כל הפליטים בגטו היו יהודים. פרדי זוכר שהיו אנשים שבאו כי היו להם נישואים בין-דתיים. כשנשאל על הקהילה שלו, אומר פרדי, "בשבילי, הרגשתי תחושה מאוד חזקה של יהדות ואמונה מאוד חזקה באלוקים". בזמן שחי בשנחאי, פרדי זוכר שלמד הרבה על יהדות ומה המשמעות של אמונה. בהמשך הוא מסביר שחלק גדול מהפליטים הגיעו מעיירה בגרמניה בשם סליסיה.
הקהילה היהודית בשנגחאי הייתה מאוד מלוכדת ועוני. אנשים ניסו להפיק את המיטב מזמנם שם. היהודים יצרו עיתון משלהם בשם ה-Yellow Post. פרדי נזכר שהסינים היו מאוד מועילים ושיתפו את המעט שהיה להם עם הקהילה היהודית.
פרדי למד בארבעה בתי ספר יהודיים בתוך חמש שנים בשנחאי. הוא גם למד בבית ספר בריטי. פרדי נזכר שנאלץ להשתתף בשירותים אנגליקניים בזמן שהיה בבית הספר הבריטי. שם, התלמידים נענשו על ידי המורים במקל במבוק, שהם נהגו להכות את הילדים. זה היה שונה מאוד מהניסיון שלו בבתי הספר היהודיים. הוא תיאר את בתי הספר היהודיים כמפרגנים מאוד. מאז נשארו הרבה סטודנטים פליטים, בית ספר קטן נוצר כדי להכיל אותם. לכל מורה היו שלושה תלמידים. זה לא היה מאוד תורם ללמידה בגלל הדרך שבה הוחלט על תשומת הלב של המורה.
בהיותו בגטו, אבותיו של פרדי ניסו להתפרנס מאיסוף סכיני גילוח ישנים, מחדד אותם, ומנסה למכור אותם לסינים, אבל זה לא הסתדר. לאחר מכן ניסה להיות סנדלר. בנוסף, הוא היה החזן בבית הכנסת אהל משה.
הצלב האדום הגיע לשנחאי וחילק שאלונים לפליטים כדי להבין מי מחפש את קרוביהם. שנה אחרי, הם חזרו ופרסמו לוח מודעות גדול על הקיר עם רשימה של שמות האנשים שהם חיפשו. כך גילה אביו של פרדי שבנו הבכור נרצח באושוויץ. הוא גם גילה שהוריו ואחיו נהרגו כולם. פרדי זוכר, "אבי התמוטט בזרועות אחי. כך גילו אנשים מה קרה לבני משפחתם. זו לא הייתה הדרך הרגישה ביותר לגלות."
בסופו של דבר, ממשלת סין אמרה ליהודים שהם לא יכולים להישאר שם יותר. ב 1952, בני הזוג זיידל חזרו לגרמניה. הם היו אחת משלושים המשפחות האחרונות שעזבו את שנחאי. הוריו של פרדי היו מקבלים כסף לסטארט-אפ כדי לשקם את חייהם שוב בגרמניה.
כשהזיידל חזרו לגרמניה, היא חולקה למזרח ומערב גרמניה. הוריו של פרדי היו מעיירה גרמנית בשם ברסלאו, שהפך לחלק מפולין, ונחשב לחלק ממערב גרמניה ולכן ההשבה שהובטחה עם חזרתם לגרמניה לא חלה עליהם. זה היה הרסני כלכלית למשפחת זיידל. זה גרם לנקוט של הזיידל להבריח מוצרים בין מזרח ומערב גרמניה כדי לעזור להם לשרוד. בני הזוג זיידל עברו לדירה קטנה ואביו של פרדי הפך שוב לחזן. בפברואר 2, בני הזוג זיידל קיבלו את הויזה שלהם לבוא לאמריקה. בפברואר 22, אמו של פרדי אושפזה ביחידה לטיפול נמרץ, שם תשהה עד ספטמבר ותצא בכיסא גלגלים. בר המצווה של פרדי הייתה אמורה להיות במאי. הוא היה אמור להיות הילד הראשון עם שני הורים יהודים שזכה לבר מצווה בברלין שלאחר המלחמה. רבנים רבים הגיעו מכל עבר כדי להיות שם לאירוע זה. בלילה שלפני בר המצווה שלו, פרדי ואביו החליטו שהם לא רוצים לקיים את בר המצווה מבלי שאמו תהיה נוכחת ובריאה שוב. בסופו של דבר הוא חיכה עד לאחר שחרורה מבית החולים כדי לקבל את בר המצווה שלו.
הזיידל'ס נתקעו בגרמניה עבור 7 שנים. ב 1959, בני הזוג זיידל עשו את דרכם לאמריקה. המשפחה החליטה לנסוע לסן פרנסיסקו לבקר את אחד מאחיו של פרדי לפני שהתמקמה בניו יורק. מה שהיה אמור להיות טיול של שבועיים הפך לשהות של שנה. בזמן בסן פרנסיסקו, פרדי עבד כנער ואחר כך כנער מניות כדי לנסות לעזור למשפחתו כלכלית. לאחר שמשפחתו החליטה לעבור לניו יורק, פרדי עבד במכירת הבולים של גימבל. היו לו חלומות ללמוד באוניברסיטת קולומביה ואחרי שעבד בגימבל לזמן קצר, חלומותיו התגשמו. פרדי נרשם לאוניברסיטת קולומביה ב 20 שנים. למרות שהוא יגוייס לצבא בעודו בקולומביה, בגלל המחלות הטרופיות בהן חלה בילדותו בשנחאי הוא לא התקבל לצבא. בעבודה האחרונה שלו, פרדי עבד כעו"ד במשרד עורכי דין עבור 20 שנים.
ראיון זה נערך על ידי האלי גולדברג מיוזמת Y's Partners in Caring ושייך ל-YM&YWHA של וושינגטון הייטס ואינווד. השימוש בחומר זה ללא הסכמה בכתב הן מה-Y והן מהמרואיין אסור בהחלט. למידע נוסף על תוכנית Partners in Caring כאן: http://ywashhts.org/partners-caring-0
משכן העברי גלריית ארמין ואסטל גולד ווינגבשותפות גאה עםה- YM&YWHA של וושינגטון הייטס ואינוודמזמינה אותך אלינונובמבר דצמבר, 2013 לְהַצִיג“חווה זמן של מלחמה ומעבר לכך: דיוקנאות של ניצולי שואה רוחניים” עם צילומים ופיסול מאת: יעל בן-ציון, PETER BULOW ו-ROJ RODRIGUEZ. בשילוב עם שירות מיוחד לזכרוןשל ה75יום השנה לליל הבדולח - ליל הזכוכית השבורהשירותים וקבלת פתיחת אמן, יוֹם שִׁישִׁי, 8 בנובמבר, 2013 7:30 אחר הצהריים.
הצהרה מאת Y : ” במשך עשרות שנים היו וושינגטון הייטס/אינווד Y, וממשיך להיות, מקלט למי שמחפש מקלט, כבוד והבנה. רבים שנכנסים לדלתותינו ומשתתפים בתוכניות שלנו עברו ניסויים ותלאות שאיננו יכולים אפילו להתחיל לדמיין. עבור חלק, מי יהיה חלק מהתערוכה הזו, זוועה אחת כזו נודעה בעולם פשוט בשם "השואה" – הרצח השיטתי של שישה מיליון יהודי אירופה.
אנחנו ב-Y זוכרים את העבר, לכבד את אלה שחיו ומתו בתקופה ההיא, ולהגן על האמת לדורות הבאים. למען עצמנו וילדינו, עלינו להעביר את סיפוריהם של אלה שחוו את רוע המלחמה. יש להפיק לקחים לעתיד. הראיונות מתועדים על ידי האלי גולדברג, מנחה תכנית "שותפים באכפתיות".. תוכנית חיונית זו התאפשרה באמצעות מענק נדיב מ-UJA-Federation of New York, נועד לשפר את היחסים עם בתי כנסת בוושינגטון הייטס ובאינווד. “
תערוכת האמנות המשותפת שלנו כוללת פורטרטים וראיונות של ניצולי השואה, חנה אייזנר, צ'רלי ולילי פרידמן, פרל רוזנצוויג, פרדי זיידל ורות ורטהיימר, כולם חברים במשכן העברי, קהילה יהודית שיהודים גרמנים רבים בורחים מהנאצים ומתמזל מזלם להגיע לאמריקה, הצטרף בסוף שנות ה-30. בנוסף נכבד גם את ניצולת השואה גיזל שוורץ בולו- אמו של האמן שלנו פיטר בולו ושל ניצול מלחמת העולם השנייה יאן נזנסקי - אביו של מנהל התוכנית הראשי של Y's, ויקטוריה נזננסקי.
שירות שבת מיוחד, עם רמקולים, לזכר 75 שנה לליל הבדולח (ליל הזכוכית השבורה) לפני פתיחת תערוכת גלריית זהב/Y:השירותים מתחילים מיד בשעה 7:30 אחר הצהריים. כולם מוזמנים להשתתף.
לשעות הפתיחה של הגלריה או למידע נוסף נא להתקשר לבית הכנסת בטלפון212-568-8304 או לראותhttp://www.hebrewtabernacle.orgהצהרת האמן: יעל בן ציוןwww.yaelbenzion.comיעל בן ציון נולדה במיניאפוליס, MN וגדל בישראל. היא בוגרת התוכנית ללימודים כלליים של המרכז הבינלאומי לצילום. בן-ציון זוכה במענקים ופרסים שונים, לאחרונה מקרן Puffin ומ-NoMAA, ועבודותיה הוצגו בארצות הברית ובאירופה. היא פרסמה שתי מונוגרפיות של עבודתה. היא גרה בוושינגטון הייטס עם בעלה, והבנים התאומים שלהם.
הצהרת האמן: פיטר בולו: www.peterbulow.com
אמא שלי כילדה, הסתתרו במהלך השואה. במהלך השנים, הניסיון שלה, או מה שדמיינתי שהיה הניסיון שלה, השפיעה עלי מאוד. השפעה זו באה לידי ביטוי הן בחיי האישיים והן בחיי האמנותיים. נולדתי בהודו, חי כילד צעיר בברלין והיגר לארה"ב עם הוריי בגיל 8. יש לי תואר שני באמנויות יפות בפיסול. אני גם מקבל מענק שיאפשר לי להכין מספר מצומצם של פסלי ברונזה של ניצולי שואה. אנא הודע לי אם אתה מעוניין להיות חלק מהפרויקט הזה.
הצהרת האמן :רוג' רודריגז: www.rojrodriguez.com
גוף העבודה שלי משקף את המסע שלי מיוסטון, TX - שם נולדתי וגדלתי - לניו יורק - שם, חשוף לאתניות שלו, מגוון תרבותי וסוציואקונומי והשקפתו הייחודית על מהגרים– מצאתי כבוד מחודש לתרבות של כולם. התלמדתי אצל צלמים ותיקים, הסתובב רבות בעולם ושיתף פעולה עם אנשי מקצוע מובילים רבים בתחום. מאז ינואר, 2006, הקריירה שלי כצלם עצמאי הפכה לתהליך של לקיחת פרויקטי צילום אישיים הנובעים מתוך ההבנה שלי לגבי הדרך שבה אנו חולקים את העולם ומפעילים את היצירתיות שלנו בכללותה.
