בשילוב עם שלנו “שותפים באכפתיות” תוכנית במימון UJA-Federation of New York, ה-Y יציג ראיונות משישה ניצולים מקומיים כדי להבין טוב יותר את הסיפור של כל אדם. ראיונות אלו יוצגו בגלריה המשכן העברי “חווה זמן של מלחמה ומעבר לכך: דיוקנאות של ניצולי שואה רוחניים”. הגלריה תיפתח ביום שישי ה-8 בנובמבר.
Ruth Wertheimer has been a member at the Y for over a decade. You can find Ruth at the Y for special events and programming, especially at Sunday concerts at the Center for Adults Living Well @ the Y.
Ruth Wertheimer(photography by Roj Rodriguez: www.rojrodriguez.com)
Ruth Wertheimer was born in Mannheim, Germany on June 6, 1931. At the age of one, her father died. Her mother raised her and her older brother in Mannheim, Germany. Ruth’s mother owned a thrift shop in town. Growing up in Mannheim was difficult. She remembers having very little schooling as a child. Ruth recalls experiencing anti-Semitism from a very young age. She recounts being called a dirty Jew as well as being beaten up in the streets. The anti-Semitism was so rampant that Ruth’s brother used to take her to their grandmother’s house. They would avoid main roads to prevent being beaten up. Their mother could not join them because she was busy working at the family’s store.
In Mannheim, Germany, Kristallnacht began on November 10, 1938. Ruth recalls the events of Kristallnacht, “we lived in this place with an Orthodox synagogue that had a rabbi and a cantor. There was an office there for social workers and a Jewish school. These buildings surrounded a schoolyard…It started at 6 in the morning, you heard the noise of the burning buildings…it was terrible. There was a lot of noise and I was scared.” Ruth’s synagogue, The Haupt synagogue, was destroyed that day.
Once the destruction was finished, Ruth remembers her family’s store being completely ruined. “We had a beautiful photograph of my brother in color and they took it and put it out in the street…and wrote underneath ‘dirty Jew.’ Dirty Jew! It was a beautiful picture.” After seeing the destruction, Ruth’s family decided that they should leave the building they were living in. Her grandmother was a diabetic and she used to receive her injections from nuns so the family decided that it would be best to seek refuge with the nuns. The entire way there, they were followed by teenagers who were calling them ‘dirty Jew’. Ruth was able to find protection with the nuns for a while. From there, she and her family left to stay with relatives.
שנות ה-90 גילו שה-Y חוזר להרחיב תוכניות שהיו מוקד מוקדם של הארגון 1940, Ruth’s brother celebrated his bar mitzvah in an Orthodox synagogue in Mannheim. Three weeks after this joyous occasion, she and her family were rounded up and brought to a camp called Camp Gurs in France. Ruth remembers “we had one hour to pack and we didn’t know where we were going. We were put in some kind of recreation hall overnight, I’m not sure anymore, and the next day we were put on a train and we did not know where we were going. I had a grand aunt that was there too and she was with us and she brought sugar cubes and lemon to eat. We had nothing to eat. Finally we arrived in the camp. It was horrible: you had mud up to your knees, you were in a barrack with 20 people maybe. Rat, mice, lice, you name it. You slept on the floor with straw.” After being in Camp Gurs for a year, someone from the organization OSE (Oeuvre de Secours aux Enfants) came to the camp. OSE is a French- Jewish organization that saved hundreds of refugee children during the Holocaust. The representatives from OSE asked the parents in the camp if they wanted to give up their children. Ruth recollects that her mother never wanted to give up any of her children, but with great difficulty, she did. Ruth was given up first. From Camp Gurs, Ruth was taken to Chabannes. After being in Chabannes for some time, Ruth remembers that it was not safe there anymore and some of the older children were taken to Auschwitz. After this, OSE felt that it would be best to move the children.
Ruth was placed with a Jewish family for four months. She was then moved to a gentile family. Ruth remembers, “…my name was not Ruth anymore. I was Renee…I wasn’t Jewish then.” In France, children went to school on Saturdays instead of Thursdays. Ruth went to school on Saturdays. One day at school, the police came and began to question Ruth, “I was always told to tell the truth. So I told the police everything.” She informed the family that she was staying with and that night, social workers from OSE came and took Ruth and placed her in a convent in 1943. She changed her name again to Renee Latty.
While hiding in the convent, Ruth remembers, “I did the sign of the cross with the left hand, you are supposed to do it with the right hand! Then they brought me to church and I didn’t know anything. Everyone was going into a booth so I went too. It was a confession booth. I didn’t know what that was…I didn’t know what to do…I became so Catholic, that you didn’t know that I was never not Catholic.” Ruth stayed in the convent for about a year until the war was liberated.
After the war was liberated, Ruth stayed at different OSE homes. For two years, Ruth did not know where her brother was. She and her brother finally reunited at one of the OSE homes. They then lived in Limoges, France and then near Paris before traveling to America together.
At the age of 15, Ruth, her brother, ו 72 other children traveled to America together on the children transport. They landed in America on September 7, 1946. The boat was overcrowded and many of the children were sea sick. When they arrived in New York, there was a strike at the pier and they could not dock. The OSE was able to arrange for a small boat to come and take the children ashore.
When Ruth first got to America, she lived with an aunt and uncle and says that it was very difficult for her. Shortly after, she moved to Queens with another relative. This relative had a daughter around the same age as Ruth. She remembers starting school and that her relative’s daughter went to a better school than she did. Ruth had a difficult time managing in school and her relatives told her that if she did not finish school, they would kick her out. Because she was having such difficulties in school, Ruth was kicked out in 1948.
Since June 1948, Ruth has lived in Washington Heights. She realized that she had to learn a trade in order to survive so she decided to go to beautician school. She attended the Wilfred Academy and fell in love with her courses. She went on to receive her beautician’s license. Hebrew Tabernacle was the first synagogue she joined since she came to America and she has been a member ever since. She has one son and two grandchildren who live in Wisconsin.
ראיון זה נערך על ידי האלי גולדברג מיוזמת Y's Partners in Caring ושייך ל-YM&YWHA של וושינגטון הייטס ואינווד. השימוש בחומר זה ללא הסכמה בכתב הן מה-Y והן מהמרואיין אסור בהחלט. למידע נוסף על תוכנית Partners in Caring כאן: http://ywashhts.org/partners-caring-0
משכן העברי גלריית ארמין ואסטל גולד ווינגבשותפות גאה עםה- YM&YWHA של וושינגטון הייטס ואינוודמזמינה אותך אלינונובמבר דצמבר, 2013 לְהַצִיג“חווה זמן של מלחמה ומעבר לכך: דיוקנאות של ניצולי שואה רוחניים” עם צילומים ופיסול מאת: יעל בן-ציון, PETER BULOW ו-ROJ RODRIGUEZ. בשילוב עם שירות מיוחד לזכרוןשל ה75יום השנה לליל הבדולח - ליל הזכוכית השבורהשירותים וקבלת פתיחת אמן, יוֹם שִׁישִׁי, 8 בנובמבר, 2013 7:30 אחר הצהריים.
הצהרה מאת Y : ” במשך עשרות שנים היו וושינגטון הייטס/אינווד Y, וממשיך להיות, מקלט למי שמחפש מקלט, כבוד והבנה. רבים שנכנסים לדלתותינו ומשתתפים בתוכניות שלנו עברו ניסויים ותלאות שאיננו יכולים אפילו להתחיל לדמיין. עבור חלק, מי יהיה חלק מהתערוכה הזו, זוועה אחת כזו נודעה בעולם פשוט בשם "השואה" – הרצח השיטתי של שישה מיליון יהודי אירופה.
אנחנו ב-Y זוכרים את העבר, לכבד את אלה שחיו ומתו בתקופה ההיא, ולהגן על האמת לדורות הבאים. למען עצמנו וילדינו, עלינו להעביר את סיפוריהם של אלה שחוו את רוע המלחמה. יש להפיק לקחים לעתיד. הראיונות מתועדים על ידי האלי גולדברג, מנחה תכנית "שותפים באכפתיות".. תוכנית חיונית זו התאפשרה באמצעות מענק נדיב מ-UJA-Federation of New York, נועד לשפר את היחסים עם בתי כנסת בוושינגטון הייטס ובאינווד. “
תערוכת האמנות המשותפת שלנו כוללת פורטרטים וראיונות של ניצולי השואה, חנה אייזנר, צ'רלי ולילי פרידמן, פרל רוזנצוויג, פרדי זיידל ורות ורטהיימר, כולם חברים במשכן העברי, קהילה יהודית שיהודים גרמנים רבים בורחים מהנאצים ומתמזל מזלם להגיע לאמריקה, הצטרף בסוף שנות ה-30. בנוסף נכבד גם את ניצולת השואה גיזל שוורץ בולו- אמו של האמן שלנו פיטר בולו ושל ניצול מלחמת העולם השנייה יאן נזנסקי - אביו של מנהל התוכנית הראשי של Y's, ויקטוריה נזננסקי.
שירות שבת מיוחד, עם רמקולים, לזכר 75 שנה לליל הבדולח (ליל הזכוכית השבורה) לפני פתיחת תערוכת גלריית זהב/Y:השירותים מתחילים מיד בשעה 7:30 אחר הצהריים. כולם מוזמנים להשתתף.
לשעות הפתיחה של הגלריה או למידע נוסף נא להתקשר לבית הכנסת בטלפון212-568-8304 או לראותhttp://www.hebrewtabernacle.orgהצהרת האמן: יעל בן ציוןwww.yaelbenzion.comיעל בן ציון נולדה במיניאפוליס, MN וגדל בישראל. היא בוגרת התוכנית ללימודים כלליים של המרכז הבינלאומי לצילום. בן-ציון זוכה במענקים ופרסים שונים, לאחרונה מקרן Puffin ומ-NoMAA, ועבודותיה הוצגו בארצות הברית ובאירופה. היא פרסמה שתי מונוגרפיות של עבודתה. היא גרה בוושינגטון הייטס עם בעלה, והבנים התאומים שלהם.
הצהרת האמן: פיטר בולו: www.peterbulow.com
אמא שלי כילדה, הסתתרו במהלך השואה. במהלך השנים, הניסיון שלה, או מה שדמיינתי שהיה הניסיון שלה, השפיעה עלי מאוד. השפעה זו באה לידי ביטוי הן בחיי האישיים והן בחיי האמנותיים. נולדתי בהודו, חי כילד צעיר בברלין והיגר לארה"ב עם הוריי בגיל 8. יש לי תואר שני באמנויות יפות בפיסול. אני גם מקבל מענק שיאפשר לי להכין מספר מצומצם של פסלי ברונזה של ניצולי שואה. אנא הודע לי אם אתה מעוניין להיות חלק מהפרויקט הזה.
הצהרת האמן :רוג' רודריגז: www.rojrodriguez.com
גוף העבודה שלי משקף את המסע שלי מיוסטון, TX - שם נולדתי וגדלתי - לניו יורק - שם, חשוף לאתניות שלו, מגוון תרבותי וסוציואקונומי והשקפתו הייחודית על מהגרים– מצאתי כבוד מחודש לתרבות של כולם. התלמדתי אצל צלמים ותיקים, הסתובב רבות בעולם ושיתף פעולה עם אנשי מקצוע מובילים רבים בתחום. מאז ינואר, 2006, הקריירה שלי כצלם עצמאי הפכה לתהליך של לקיחת פרויקטי צילום אישיים הנובעים מתוך ההבנה שלי לגבי הדרך שבה אנו חולקים את העולם ומפעילים את היצירתיות שלנו בכללותה.
